"אחרי החגים", "אעשה מחר ", "יותר מאוחר", "עוד מעט". אלו צמדי מילים שנמצאים בשימוש רב אצל אנשים הסובלים מדחיינות. הם חלילה לא משקרים, הם באמת מתכוונים לכך, הם גם מאמינים בכך, אך לרוב לצערינו ולא פחות לצערם, הדבר לא נעשה, לפחות לא בזמן.
ומה קורה למחרת? אותו דבר, שוב הם מבטיחים לעצמם ולאחרים ושוב הם דוחים. מעגל זה יוצר תחושות לא נעימות אצל אותם אנשים אך גם אצל הסביבה. הסביבה מרוגזת עליהם, מאוכזבת מהם, ואף נדחית מהם. הם עצמם מרגישים תחושת כישלון, רגשות אשמה, מתח רב, אך המצב נשאר כמות שהיה.
מדוע זה קורה? יש יגידו זה עניין של כושר התארגנות, יכולת הערכת זמן למשימה, מוטיבציה, סכמות אישיות כמו "אינני מסוגל", "איני יוצלח" וכד'. אני רוצה להציע התבוננות נוספת. פסיכואנליטית.
דחיינות היא למעשה צורה של פאסיביות-אגרסיביות , כלומר התנגדות בצורה סבילה. במילים פשוטות להגיד 'לא' מבלי להוציא מהפה את המילה.
הסובלים מדחיינות הם לרוב אנשים שאינם מסוגלים לסרב לשני אך בד בבד בלא מודע אינם מוכנים להיענות לשני. הם חוששים לפגוע בשני, הם חוששים שהתנגדותם תביא את כעסו של השני עליהם ולכן הם לא יגידו ישירות "מצטער אני לא יכול עכשיו" אלא הם יגידו בלשון רפה או יבטיחו "בסדר, עוד מעט". מנגד, באופן לא מודע הם מרגישים שאם הם נענו לשני, הם "נכנעו" לו . הדחיינות הינה "פתרון של פשרה" שדרכה מחד לא אומרים ישירות 'לא' ומנגד לא 'נכנעים' לשני. באמצעות הדחיינות האדם חש שהוא שומר על עצמאותו ועל עצמיותו. הדחיינות היא סוג של שליטה על המצב ועל המרחב האישי של האדם מבלי לגלות שתלטנות בוטה. הדחיינות היא סוג של מרד מבלי להיות מהפכן. הדחיינות היא סוג של הגנה מבלי להיות תוקפן.
לא פעם, הדחיינות אינה מופנית רק לשני אלא לעצמם. הם כאילו 'יורים לעצמם' ברגל' . הם אינם מצליחים לקדם דברים שחשובים להם, שחיוניים לחייהם ולהתפתחות עצמם . למעשה, באמצעות הדחיינות הם מסכלים את דרכם להצלחה .
מדוע שאדם מן הישוב יעשה זאת? התשובה טמונה בלא מודע.
בלא מודע תמיד אדם חי מול השני. השני לא חייב להיות מישהו בחיים העכשוויים שלנו. אלא דמות פנימית מהעבר שתפסה שורשים בנפשינו ואנו ממשיכים לנהל איתה יחסים כבעבר. לא פעם אנשים אלו גדלו כילדים מול דמות הורה סמכותית נרקסיסטית שחיה בחרדה מכל מי שיצליח בסביבתה. דמות זו הצליחה להטיל פחדה גם על הילד שלה. הורה נרקסיסט מצד אחד דואג שילדו לא יצליח יותר ממנו ומנגד הוא רואה בו חלק מעצמו ותובע שיצליח במקום שהוא לא הצליח.
ילד זה גדל במלכוד נפשי לא פשוט שמצד אחד כדי לשרוד הוא צריך להכפיף עצמו ולא להצליח ובכך הוא שומר מרחק מאיום ההורה ושומר ומגן על עצמיותו. מצד שני הוא חייב להצליח בצורה מושלמת במקום שאביו לא הצליח ובכך לאפשר לאביו להרגיש הצלחה בחיים דרך ילדו בשרו.
ילד זה גדל לאדם מבוגר הפוחד מהצלחה כי בהצלחה טמונה תחרותיות והתגברות על השני (ההורה). כך מחד הוא מנסה לשמור על דימוי של הלוזר לצדו של האחר המוצלח ומנגד הוא שואף לפרפקציוניזם. חלק מהדחיינות מתבטאת בפרפקציוניזם. האדם מבצע את המטלה כל כך יסודי שהיא לעולם לא נגמרת וכך הוא חווה את תחושת המושלמות – הפרפקציוניזם (שההורה הנרקסיסט דורש ) עם הלא 'יוצלחיות' שבאי השלמת המשימה (ובכך הוא מגן על עצמו מפני איום ההורה הנרקסיסט ובמקביל מרגיע את חרדתו של אותו הורה מהצלחת ילדו עליו).
התמודדות זו גובה מחיר נפשי גבוה נוסף של דיכוי הרגשות. אנשים אלו מסתובבים לא פעם עם כעס צבור, מודחק ומוסווה. הם לא יבטאו את כעסם ולא תמיד יהיו מודעים לו. אדרבא, הם ישתדלו לגלות כלפי חוץ, אורך רוח, סבלנות וריצוי השני. אולם, רגשות קשים של כעס , אשמה וכישלון מתגבשים לפקעת סבוכה שתופסת מקום הולך וגדל בנפש החוסמת את המרחב, השחרור והגמישות שהאדם זקוק לו בדרך לעשייה ולהצלחה כעסם עובר באופן לא מודע לאדם שמולם , המבטא את רוגזו כפי שנשמע לא פעם "זה מוציא אותי מדעתי איך שהוא מורח את הזמן".
ישנם היבטים פסיכואנליטיים נוספים לדחיינות, אך נסתפק הפעם בזאת.

ד"ר רונית לזר, עו"ס קלינית. מטפלת במבוגרים וילדים- פסיכותרפיה אישית , זוגית והדרכת הורים. קליניקה פרטית באלעד ובירושלים.
מרצה במכללה החרדית מבח"ר , חברת סגל האקדמי של אוניברסיטת חיפה. מרצה לציבור הרחב בנושאי יחסים במשפחה ובריאות נפשית ומנהלת את הפורום "פורטל הנפש" שבאתר בחדרי חרדים.
לשאלות ותגובות ניתן לפנות לכתובת [email protected] או לנייד 052-6346334